התייחסות בית המשפט לעד אשר מתייצב בביהמ"ש ובוחר לשמור על זכות השתיקה

החלטה בעתירה להגשת אמרות החוץ של רות האפרתי

1.         במסגרת שמיעת פרשת התביעה בתיק זה שמתנהל כנגד כל הנאשמים, נקבעו מספר ישיבות לצורך שמיעת עדותה של גב' רות האפרתי (להלן: " העדה"), כאשר לפי הערכת באי כח הצדדים, נדרש ביהמ"ש לקבוע לפחות 7 ימי דיון לחקירתה הראשית והנגדית של העדה, כל זאת בשים לב לעובדה שמדובר בעדת תביעה מרכזית ומהותית בתיק, שכבר הורשעה בדין ודינה נגזר בגין חלקה בפרשה, הכל כפי שפורט בפני ביהמ"ש.

נעתרתי  לבקשה  וקבעתי  מספר תאריכי דיון לצורך שמיעת עדותה של העדה,  שהיא  עת/215 לכתב האישום, כל זאת לאחר שביהמ"ש הספיק לקיים מספר רב של ישיבות הוכחות.

העדה, שהינה אסירה בכלא נווה תרצה, הקפידה לשלוח לביהמ"ש פעם אחר פעם הודעות בדבר סרובה להתייצב למתן עדות בבימ"ש, תוך שהיא עותרת לביהמ"ש להפסיק לזמנה נוכח סרובה המוחלט למסור עדות בבימ"ש.

לאחר שהתביעה נוכחה לדעת שמדובר בעמדה עקרונית של העדה, עתרה התביעה לביהמ"ש להורות על הוצאת צו הבאה שיבטיח את התייצבות העדה בביהמ"ש, וביהמ"ש אכן נעתר לבקשה והוציא צו הבאה שהתחדש מדי ישיבה כמעט, כל זאת נוכח הצהרת העדה שאילולא צווי ההבאה, היא לא היתה מסכימה להתייצב בביהמ"ש, אך הואיל וביהמ"ש הוציא צו הבאה, הרי העדה בוחרת למלא אחר צו ביהמ"ש.

ביום 28.12.06 התייצבה העדה באולם ביהמ"ש אך סרבה להשיב לשאלות שהוצגו לה הן בחקירה ראשית והן בחקירה נגדית והעלתה מספר טענות המצדיקות לטעמה את עמדתה העקרונית שלא להשיב על שאלות שהוצגו לה במסגרת חקירתה, אך בעיקר דיברה על חוסר יכולתה הנפשית לעמוד בנטל הכבד של מסירת תשובות לשאלות משך מספר רב של ימים מעל לדוכן ביהמ"ש, כל זאת בנוסף לטענות אחרות שפורטו בהרחבה בהחלטה נוספת שניתנה על ידי היום.

בעקבות סרובה של העדה להשיב על שאלות שנשאלה מעל לדוכן העדים, ביקשה המדינה להגיש את אמרות החוץ של העדה מכוח סע' 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

באותה ישיבה קבעתי שראוי לדון בעתירה זו של התביעה רק לאחר שיתאפשר לבאי כח הנאשמים לחקור את העדה בחקירה נגדית, שמא זו תימלך בדעתה ותסכים להשיב לשאלות שיוצגו לה ע"י הסנגוריה, והמשך הדיון נדחה ליום 4.1.07 לצורך זה (הואיל והסנגורים סברו שהעדה תעיד משך מספר ישיבות בחקירה ראשית ורק לאחר מכן יהיה עליהם לחקור אותה חקירה נגדית).

העדה עמדה בסרובה להשיב על שאלות הסנגוריה גם לאחר שביהמ"ש הזהיר אותה על אפשרות שימוש בסנקציה לפי סע' 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, זאת בנוסף לסכנה שעומדת בפניה מנקיטת אמצעים והגשת כתב אישום לפי סע' 241 לחוק העונשין, וגם לאחר שביהמ"ש מינה לה סניגור מטעם הסנגוריה הציבורית, לפי בקשתה.

נוכח סרובה של העדה להשיב על השאלות שהוצגו לה ע"י באי כח הצדדים, עתרו דווקא באי כח הנאשמים בפני ביהמ"ש להשתמש כנגדה בסנקציה לפי סע' 5 לפקודת בזיון ביהמ"ש, כל זאת על מנת לחייב את העדה להשיב על שאלות אלה.

דחיתי עתירה זו של הסניגורים מטעמים שפורטו בהחלטה נפרדת שניתנה היום.

התביעה הגישה לביהמ"ש מסמך המפרט 4 נדבכים של אמרות חוץ של העדה, שבכוונתה להגיש, כל זאת לפי סע' 10א(א) לפקודת הראיות, בעוד שהסנגוריה התנגדה בתוקף לעתירה זו וטענה כנגד קבילות אמרות החוץ של העדה.

ביום 16.1.07 קיימתי דיון בו שמעתי את טענותיהם של באי כח הצדדים בהרחבה, ואף איפשרתי להם להגיש השלמת טיעונים בכתב, כל זאת בשים לב לעובדה שמדובר בסוגיה עקרונית שמצריכה ואף מחייבת התייחסות של ביהמ"ש כבר בשלב זה של הדיון, נוכח מרכזיותו של חומר הראיות המפורט בבקשה של התביעה באותם ארבעת נדבכים שפורטו על ידה.

באי כח הצדדים הגישו לביהמ"ש סיכומים ארוכים ומפורטים שסוקרים את הסוגיה המשפטית מכל פן אפשרי, ואתייחס בהחלטתי זו לסיכומים אלה בקצרה ובתמציתיות.

2.         המדובר במחלוקת משפטית עתיקת יומין בשאלת מעמדו של העד השותק, שאומנם מתייצב בפני ביהמ"ש, בין מרצונו ובין לאחר שביהמ"ש מחייבו להתייצב באמצעות צו הבאה או כל אמצעי אכיפה אחר, אך בוחר לשמור על זכות השתיקה בעומדו על דוכן העדים כאשר הוא מסרב לענות לשאלות המוצגות לו.

באי כח הצדדים נחלקו בשאלה האם בנסיבות שכאלה ראוי לבחון את סוגיית אמרות החוץ של העד במסגרת סע' 10א(א) לפקודת הראיות כטענת התביעה, או שמא ראוי לבחון סוגיה זו במסגרת סע' 10א(ב) לפקודה כטענת ההגנה.

סע' 10א(א) לפקודת הראיות, קובע כדלקמן:

"אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראייה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:

(1)        מתן האמרה הוכח במשפט;